סגר שלישי!

אני כבר לא ממש יודעת לתאר את ההרגשה שהיתה לי בגוף כשהודיעו שבוע שעבר על הסגר השלישי. מה שאני כן יודעת שאני חשה באוויר ובעצמי אפאטיות וחוסר אמונה וסבלנות לכל מה שקורה בעולם הזה בשנה האחרונה. אני כבר לא יודעת את מי להאשים ולא יודעת אם זה בכלל יעזור לי להאשים מישהו או משהו.
שוב סגרו לנו את הים ואת העסק, שוב החרדה מגיעה במהירות טיל ושוב הילדים בבית וצריך לדאוג להם כל היום לפעילויות ולאוכל וכל השאר.
מה שאני כן יודעת זה שאני חייבת לשמור על השפיות שלי ועל השפיות של המשפחה שלי.

אז ישבנו וחשבנו מה יהיה הכי נכון לנו לעשות והחלטנו כמה החלטות חשובות להמשך הדרך:
החלטה ראשונה היא לצאת מהעיר לשבוע, לטבע, להיות ביחד כי גם ככה אין ברירה אבל לפחות במקום קצת שונה מהעיר הגדולה ששוב יורדת עליה קצת "החשיכה".
ההחלטה השניה היתה שבזמן שאנחנו מחוץ לבית נעשה שיפוץ קטן ונפריד את חדר הילדים הגדול לשני חדרים קטנים ע"י בניית קיר גבס (ואם הייתי יודעת שזה כזה בלגן ולכלוך הייתי מכסה הרבה יותר טוב עם נילונים את כל הדירה, מה שלא עשיתי ואני מקווה לא לחטוף הלם כשאני חוזרת…)

נסענו לאמירים שם אנחנו מתארחים ב 11 השנים האחרונות אצל אותה המשפחה בצימרים המושלמים שלהם ב "ארץ הגליל".
(יש מה שנקרא אישור למעבר דירה, ויש מה שנקרא עקביות ונאמנות בשביל לקבל מחיר תואם סגר ומצב…)
זוכרים שעשינו את זה בסגר השני בדירה בטבריה? אז כזה רק באמירים.

צפוף, צפוף, צפוף כל היום ביחד בלי חברים ובלי משפחה רק אנחנו. אתם מתארים לעצמכם שלא הכל וורוד כן? אבל אני יכולה להגיד שלפחות הדאגות ממש יורדות כשאתה לא בבית שלך וזאת עובדה. אומנם אוכלים קצת יותר ומתאמנים קצת פחות (אבל גם ככה הכל עבר לזום וזה כבר בלתי נסבל) אבל לפחות מצב הרוח טוב ומטיילים הרבה…

אז אנחנו בדרך הביתה עכשיו והנסיעה מתישה מאוד בגלל המחסומים (סליחה המטופשים ביותר, כמעט עשיתי פיפי בתחתונים במחסום הראשון שעמדנו בו 40 דקות בלי לזוז) וגם בגלל שהילדים התחרפנו לגמרי ושיגעו אותנו ממש אבל לפחות ההתרגשות גדולה כי הילדים חוזרים כל אחד לחדר שלו.
יש עוד מיליון דברים לסדר ולארגן ולתלות ועוד ועוד אבל זאת לפחות התחלה חדשה ופעילות לא רעה לתקופה הזויה שכזאת.