ממשיכים בכל הכח!!!

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט כדי להוציא את הרגשות המוזרים שיש לי בגוף החוצה אבל אני לא מוצאת את הזמן הנכון ואת המילים הנכונות.

אולי בגלל זה לא כתבתי עד עכשיו…

הפרידה מסבא ניסו, החתונה של צחי ונעמונת, כל השינויים הפתאומיים בעבודה, אמא שלי החמודה, אחותי שהיתה כאן שבוע ותמיד קשה לי כשהיא עוזבת…

כבר כמה ימים שאני הולכת ברחוב ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה לכתוב ולמה ואז אני מתיישבת מול המחשב והכל נעלם כי הרגע ההוא לעולם לא יחזור.

סלט כזה של רגשות לא היה לי נראה לי בחיים: עצב חונק, שמחה גדולה, אכזבה גדולה, התחדשות, אהבה עצמית, התרגשות.

יש זוג אחד (יונית וצחי ורבר) שלא מזמן קרה להם הנורא מכל והם איבדו את הבן הבכור שלהם אבל הם לא איבדו את האמונה בחיים, בילדים שנשארו איתם בחיים ואחד בשני.

אני מעריצה אותם וקוראת כל פוסט שלהם ומקבלת מהם השראה בלי סוף.

אני בוחרת בחיים לגמרי ולא סתם בחיים אלא בחיים שמחים, מאושרים, מלאי סיבה להתרגשות יומיומית.

גיליתי שאי אפשר לשבור אותנו כל כך מהר, גיליתי שגם כשהיקר לך מכל עוזב אותך אתה שואב את כל הכוחות שלך כדי שיראה שאתה לא נשבר ונלחם בכל הכח להמשיך הלאה, קדימה ולמעלה.

המחשבות מטרידות וקופצות מידי פעם גם כשלא הכי מתאים והבכי מתפרץ מכעס ועצב על המצב אבל בסופו של רגע אני חוזרת לעצמי הולכת למראה מחייכת וחושבת על הגוזלים שלי ועל דוד, המשפחה המהממת שלי והחברים ואומרת תודה לאלוהים הפרטי שלי או כמו שליאם אומרת לאלוהי העולם שלי.

ולכל אלה שחשבו שהפסקתי להתאמן בגלל כל מה שקרה בשבועיים וחצי האחרונים אתם ממש טועים אני שם, בפארק הירקון, 3 פעמים בשבוע כבר משש וחצי בבוקר קוראת את הספר שלי בהנאה מרובה ויוצאת לאימון קרוע ומטפטף בהנאה עוד יותר גדולה 🙂
ומה שהכי טוב בכל הסיפור הזה שדוד הצטרף אלי!!!

מצגת זאת דורשת JavaScript.