שאלה מעולה!
עברו כבר 13 אימונים באתגר מאז תחילת החודש (מאי 2016).
13 פעמים שקמתי בשש בבוקר ויצאתי מהבית בשקט בשקט בלי שאף אחד ישמע.
13 ימים שהזעתי בבוקר אבל עדיין הספקתי לקחת את הילדים לגן (חלום שלי).
13 ימים שהחדירו לגוף שלי משמעת ברזל שאפילו הפכה למהנה ביותר.
אם זה דליק ווליניץ (כן, כן ההוא מתוכנית הטלויזיה שהיה בא עם הכלב לאולפן, כשהיינו קטנים) שממש כיף לי להעביר איתו 20 דקות באוטו, אם זה השקט של הבוקר בלי הפקקים ואם זה התמר הטעים שממתיק לי את הבוקר.
הרי כמו שדוד אומר לי כל הזמן שהוא מעדיף לראות אותי חוזרת מזיעה מאשר לראות אותי ב 8:00 מנסה לגרד את עצמי מהמיטה (כן לגמרי תופעות של אחרי לידה שפשוט נדבקו אלי ולא נתנו לי כח לקום).
והרי מיליון אנשים בבוקר בפארק וממש לא כולם מצלמים את עצמם כל בוקר כשהם יוצאים לרוץ ולעשות כושר אבל אני כן! חודש שלם אני אצלם ואצלם עד האתגר הבא, בתקווה שזה האתגר כבר יחדור לעצמותיי ויקרה מעצמו כל בוקר ואז אולי (רק אולי) אפסיק לצלם 🙂
אני קמה בכיף ובשש גם כשאין אימון בבוקר וככה אני מעוררת מחדש את "מועדון החמש בבוקר" שלי שנפתח עוד לפני ההריון הראשון וממשיך עכשיו רק בקונספט קצת אחר.
בלי קשר שהאימונים מעוררים לי חושים אחרים בגוף, הם נותנים אנרגיה אחרת ליום (ויגידו אלה שיגידו שזו קלישאה, אני זורמת איתם כי זו יופי של קלישאה וגם אמיתית לגמרי :))
התזונה שלי מחושבת הרבה יותר היום אחרי שלושה שבועות של אימונים. כל מה שאני מכניסה לפה עובר קודם כל בראש ורק אז נכנס לגוף, תהליך שלא ממש היה קיים אצלי במודעות אבל שנים כבר רציתי שיכנס לשם.
מה שהכי מצחיק אותי (וגם את דוד) אלו התגובות של האנשים, כאלה שבכלל לא חשבתי שעוקבים אחרי ומפתיעים אותי בשאלות כמו "נו הבטן כבר שטוחה?", "מה זה האתגר הזה?", "למה את מתעדת אותו כל כך הרבה?" התשובה פשוטה… אני אוהבת אתגרים, ואני מתעדת את הדרך שלי בהם. אני אוהבת להתחיל משהו וללכת איתו עד הסוף! לא חשוב לי הניצחון ולהגיע במקום הראשון (מה שבעבר נלחמתי בשיניים בשבילו כשהייתי ילדה) כמו שחשובה לי הדרך וההבנה שהדרך היא זו שתביא אותי ליעד שאני רוצה (מקווה שהבנתם)
אני חושבת שנוצרה כאן קבוצה שלא מביישת קבוצות שמתאמנות שנים יחד, אני חושבת ששיטת אימון של שרון כל כך טובה ששווה לכל אחד ואחת ללמוד אותה. יש בה קלילות דעת, כזאת שגורמת לך להאמין ולהרגיש שהאימון הוא בקטנה ועל הדרך, שיניה לפני שהיום מתחיל.
הוואטס אפ המשותף והמדרבן הוא אדיר בעיני, חבורה של אנשים שמעודדים אחד את השניה בשקט וברגוע להתאמן גם כשהמאמנת בכלל לא בארץ וגם לאכול נכון ולא להגזים.
לקום בבוקר לנסוע כמה דקות ולהתאמן במקום ירוק ויפה ולעיתים קרובות לראות את הים בזמן האימון,
אני מצאתי את המקום שלי ללא ספק!
אז למה כל כך חשוב לי לא להפסיד אף יום באתגר הזה?
כי אני נהנית מכל רגע!!!
אז למה לי להפסיד 🙂
יאללה לכו לקפוץ על טרמפולינה או משהו כדי שלא תרגישו שאני מכורה מידי חחח
ניפגש מחר בולוג של יום רביעי…
ביי בנתיים
אההה ולכל שואלי השאלות ואלה שמכירים אותי כבר שנים מה אתם חושבים מהתמונה? יש לי כבר ריבועים בבטן? האמת שזה ממש לא העניין אבל תודו שהשמלה מהממת!
DuFFilav ProJect 
כתיבת תגובה